<h1>תניא רבתי סימן ס"ו</h1>
<h2>דף כז:</h2>
ומה שנוהגין לרחוץ הסדינים שפורשין על המת בשעה שמוליכין אותו לבית הקברות, כתב החבר ר' צדקיה בר' אברהם הרופא ז"ל שסמכו על הא דגרסינן בפרק ואלו מגלחין [כ"ז ע"ב]. בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי זבים מתים, והיו זבים חיים מתביישים. התקינו שיהו מטבילין על הכל מפני כבודן של זבים חיים.
<h2>דף כח:</h2>
מצאתי בשם הגאונים ז"ל בתר דקברי שכבא לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהן בעפר. כך אנו רואין דמאן דעבד הכי אין בכך כלום. ושרי למעבד. ודאי כמא דלא קביר שכבא לא רגילי בשאלת שלום אלא אמרי להדדי תנצל מכל צרה. אלא כד הדרין. איכא דאמרי הכין. ואיכא דשאיל בשלמא. ולא שמיע לן. דאית בה משום מזיקין. אבל נטילת ידים בתר הכי ליכא אלא למי שנשאו המטה בלבד. עוד מצאתי מה שנוהגין לרחוץ ידיהן בשעה שחוזרין מלקבור את המת. סמכו אהא דאמרינן יצא רבי עקיבא ודרש כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים. ולהכי רוחצין ידיהן לומר שלא פשעו מלבקרו כראוי. והר' אברהם בר שלמה ז"ל אסמכיה על הא דאמרינן אתיא שם שם מעגלה ערופה. וכתיב התם (דברים כ"א) וכל זקני העיר וגו' ירחצו את ידיהם וגו'. לאחר שנקבר המת מנהגנו לישב האבל בבית הקברות עד שיסתם הגולל. ויושבין עמו קרוביו ומריעיו. ושאר הקהל עומדים סביבות הגולל ומתעסקים לסותמו. ובתוך כך חולץ האבל מנעליו בבית הקברות. והולך יחף לביתו אם נפטר אביו או אמו. אבל בשאר קרובים הולך ומנעליו ברגליו עד ביתו ובביתו חולץ. מצאתי לגאונים ז"ל כשנפטר רבינו הלוי נ"ע הלך אחריו רבי יחף לבית הקברות. אבל אחרים כשחוזרין מבית הקברות על אביהם על אמם באין יחפין. אבל בשאר מתי מצוה הולכין וחוזרין במנעליהן ובבית חולצין.
מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל, מנהג לומר צדוק הדין בשעת יציאת נשמה. וממתינין לכבוד הדבר ואומרין אותו בחצר בית הקברות. או על פי המערה. תשכב בשלום. פעם אחת קברו מת בחולו של מועד ולא רצו לומר עליו צדוק הדין וקדיש. שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקין של צדוק הדין. ועמד רבי ואמר עליו צדוק הדין וקדיש. שאין זה לא הספד ולא קינה, ואין כאן חלול מועד. אלא היא הודאה וקבלת דין שמים. והורה רבי ואמר דאפילו בשבת ויו"ט אם יאמרו על המת צדוק הדין נאה הדבר לפי שאין זה הספד ולא קינה. מכל מקום אין אומרים אותו בשבת ויו"ט מפני עגמת נפש והיה ממעט בעונג היום. ולברך דיין האמת מברכין לפי שאין בברכת דיין האמת אורך דברים. ויש שמחמירין דאפילו ערב שבת מחצות ואילך אין אומרים צדוק הדין. ואיני יודע מה מקום לחומרא זו. דישראל חכמים בני חכמים הם. ואם אינם נביאים בני נביאים הם. ומנהגם שלמדו מן האבות תורה היא. שאין להוסיף ולא לגרוע. עיקר הדבר אינה אלא הברכה ומצותה בשעתה ואפילו בשבת. וצדוק הדין כל שבעת ימי אבלות מצות אמירתו. הילכך אין אומרים אותו במקום שאין מנהג לאומרו בשבת וביום טוב. וקשה לרבי לישב כמחריש, כי מה תנחומין יש בשתיקה. ופותח ומדבר לאבל דברי תנחומים כזה, (תהלים ס"ב) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. וכי מה חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשיו. פורענות הוא זה. אלא כמעשהו מעסקי גופו ומעמלו אתה משלם גמולו, ונוטל בניו וגידוליו כדי לכפר לו והוא פדיונו. וזהו חסד גדול שאתה גומל לבריות. ע"כ מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. ובשם רבינו משולם מצאתי שהשיב לר' נחמיה ז"ל. מה ששאלת אם אומרים צדוק הדין בראש חדש. אמנם שאין אומרים צדוק הדין לא בראשי חדשים ולא בחולו של מועד, שהרי אין אומרים אותו בפורים שכן שנינו את יום י"ד ואת יום ט"ו יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון. ובשם הר' נטרונאי גאון ז"ל מצאתי. וששאלתם היכא דאין מספידין בראש חדש. מהו שיאמרו צדוק הדין. לא שאלתם אם לפני המטה. אם לאחר שנקבר המת. כך שנינו נשים במועד מענות אבל לא מטפחות. רבי ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות. (אבל לא מקוננות). ובזה ובזה לא מקוננות. ודוקא לפני המת. אבל לאחר שנקבר המת כלל כלל לא. דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפות. וכל שכן שאין מקוננות. איזהו עינוי. שכולן עונות כאחת. קינה אחת מדברת וכולן עונות אחריה. ומשנה זו הלכה היא שאין חולקין עליה חכמים. הילכך צדוק הדין אם עונין כאחד מותר. ואם אחד מדבר והכל עונין אחריו אסור.
